פסק-דין בתיק ת"א 2445-06-07

מבוא

זוהי תביעה שעניינה הלוואה בסך של 500,000 ש"ח שנטלה הנתבעת (להלן "המועצה") מן התובע בשנת 2000.

התביעה, בעיקרה, הינה לתשלום ריבית הפיגורים שנצברה על החוב: לטענת התובע, יתרת קרן החוב בגין ההלוואה הינה בסך של 170,000 ש"ח, כשעל סכום זה נצברה ריבית חודשית בשיעור של 5% אשר בחישובה, עמד החוב הנטען על ידי התובע, במועד הגשת התביעה, על סך של קרוב ל- ארבעה מליוןש"ח.

בנוסף לכך טוען התובע כי הוא הלווה למועצה סכום נוסף של 54,000 ש"ח בשנת 2002, באותם תנאים (5% ריבית לחודש), וכי גם סכום זה לא הושב לו.

התובע העמיד את תביעתו על סך של שני מליון ש"ח.  

המועצה מכחישה את החוב הנטען. טענתה, בתמצית, הינה שהסכם ההלוואה אשר נחתם ביחס להלוואה משנת 2000 הינו הסכם בלתי חוקי אשר נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא בטל וחסר תוקף משפטי. זאת, הן בשל העדר האישורים הנדרשים על פי חוק לשם נטילת הלוואה על ידי המועצה והן נוכח הריבית ה"רצחנית" שנקבעה בהסכם. עוד טוענת המועצה כי היא שילמה לתובע בגין הלוואה זו תשלומים בסך כולל של 1,220,954 ש"ח, משמע - למעלה מכפול מסכום קרן ההלוואה, והתובע הוא שחייב להשיב לה את הסכומים ששילמה לו ביתר.

את ההלוואה השניה לה טוען התובע, זו משנת 2002, מכחישה המועצה שקיבלה.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ולפיה התביעה תוכרע על סמך כתבי הטענות, התצהירים והמסמכים שהוגשו לבית המשפט, בלא שתישמענה עדויות, כאשר הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובע 

התובע טוען כי בשנת 2000 נקלעה המועצה למצב כלכלי קשה, ועד העובדים שלה איים בהשבתה ובפניה לערכאות עקב אי תשלום משכורות העובדים. על מנת להמנע מהתדרדרות במצבה הכלכלי, החליטה המועצה לפנות לגורמים פרטיים במטרה לקבל מהם הלוואות כספיות.

ביום 13.3.2000 נחתם הסכם הלוואה בין התובע לבין המועצה ( נספח א' לכתב התביעה, להלן- " הסכם ההלוואה"). תנאיו של הסכם ההלוואה היו כדלקמן: התובע הלווה למועצה סך של 500,000 ש"ח. המועצה התחייבה להחזיר את ההלוואה בתוך 3 חודשים, משמע - עד ליום 14.6.2000, בתוספת ריבית בשיעור של 5% לכל חודש. עוד התחייבה המועצה למסור לתובע שיק על סך של 500,000 ש"ח בתוספת הריבית האמורה, ובמידה והשיק לא יכובד, תשלם המועצה לתובע ריבית חודשית בשיעור של 5% "עבור כל חודש מתאריך החזרת השיק בתוספת הוצאות, שכ"ט ואגרות בית משפט".

התובע טוען כי הוא עמד בהתחייבותו על פי הסכם ההלוואה וביום 13.3.2000 הוא העביר סך של 500,000 ש"ח מחשבון הבנק שלו לזכות חשבון ועד עובדי המועצה, המתנהל בבנק דיסקונט. אסמכתא לכך צורפה כנספח ב' לכתב התביעה.

המועצה, לעומת זאת, לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה: המועצה לא מסרה לידי התובע את השיק ממנו הוא היה אמור להיפרע ולא החזירה לתובע את סכום ההלוואה בתוספת הריבית בתוך 3 חודשים.

עקב הפרת הסכם ההלוואה על ידי המועצה, נערכו בין הצדדים פגישות רבות ורק בחודש יוני 2001 החלה המועצה להחזיר לתובע סכומים על חשבון ההלוואה. הסכום האחרון שולם על ידי המועצה ביום 10/2/2003 ומאז הפסיקה המועצה לשלם את חובה לתובע.

החזר ההלוואה נעשה על ידי המועצה באמצעות פקודות סילוקין בלתי חוזרות אשר הופנו לאוצר השלטון המקומי ובהן הורתה המועצה להעביר מחשבונה המתנהל בבנק אוצר השלטון המקומי סכומים לזכות התובע. לטענת התובע, שתיים מבין פקודות הסילוקין הללו "נמשכו" מחשבון המועצה אצל אוצר השלטון המקומי בלא שהסכים לכך, ולא נפרעו. מדובר בפקודה בסך של 70,000ש"ח שמועד פרעונה 10.12.2001 ( נספח ד'1 לכתב התביעה) ובפקודה בסך של 100,000 ש"ח שמועד פרעונה 10.7.2002 ( נספח ד' 2 לכתב התביעה).

לטענת התובע, סכומי פקודות הסילוקין שלא נפרעו (170,000 ש"ח) בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 5%, מעמיד את סכום החוב של המועצה כלפיו, ביום הגשת התביעה (19.6.2007), על סך של 3,925,735 ש"ח.

התובע טוען כי בנוסף להלוואה האמורה, ועל אף שהמועצה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה, הוא נעתר לבקשת נציגי המועצה אשר פנו אליו בחודש מרץ 2002 וביקשו ממנו עזרה כספית נוספת. זאת, בעקבות חוב של המועצה לחברת מקורות, אשר איימה בניתוק המים לתושבי המועצה. התובע טוען כי הוא מסר הוא לידי "נציגי המועצה" שני שיקים בסך כולל של 54,000 ש"ח, אשר הועברו לחברת "מקורות". ( נספח ג' לכתב התביעה). לטענת התובע, גם סכום זה לא הוחזר לו. 

בתצהיר עדותו הראשית טוען התובע, כי מי שפנה אליו בשם המועצה בבקשה לקבלת ההלוואה בשנת 2000 היו גזבר המועצה (מר סברי אבו ראס) ויו"ר המועצה דאז (מר איברהים אבו ראס) וכי במקביל אליו, פנתה המועצה לקבלת הלוואות מגורמים פרטיים נוספים. נציגי המועצה הם שניסחו וערכו את הסכם ההלוואה. ההסכם נחתם בפגישה שהתקיימה ביום 13.4.2000, כאשר מטעם המועצה חתמו הגזבר והיו"ר. סכום ההלוואה הועבר למועצה עוד חודש קודם לכן, ביום 13.3.2000.

התובע טוען כי הריבית עליה הוסכם בהסכם ההלוואה, היא "ריבית דריבית חודשית בשיעור של 5% עבור כל חודש פיגור". לטענת התובע, גם לגבי הסכום הנוסף שהלווה למועצה (54,000 ש"ח) לשם תשלום לחברת מקורות, סוכם על אותו שיעור של ריבית כפי שנקבעה בהסכם ההלוואה, כאשר "הסכמה זו לא הייתה בכתב אלא ג'נטלמנית ובעל פה" (סעיף 16 לתצהיר התובע).